היום, שביעי של פסח, אני רוצה לספר לך משהו שלמדתי לאחרונה על מילה אחת שאנחנו חושבות שאנחנו מכירות.

המילה נס (בתודה לאוהד פלא)

כשאנחנו אומרות נס, אנחנו מדמיינות משהו שיורד מלמעלה ומציל אותנו. משהו שקורה לנו. אבל בתורה, נס אינו miracle. נס הוא דגל, משהו שמתנוסס גבוה ומושך את תשומת הלב. ונס הוא גם ניסיון, התנסות. רגע שבו עושים משהו שאינו אוטומטי, שאינו צפוי, שאינו הרגלי. ובתוך הרגע הזה, אם עוברים אותו, אפשר להתנוסס מעל המציאות המוכרת. לראות אותה אחרת. להיות בה אחרת.

ועכשיו תחשבי על בני ישראל באותו רגע.

הם עמדו מול הים. מאחוריהם צבא מצרים, סוסים, רכב, רעש, פחד. מלפניהם מים עמוקים וחשוכים. ולא היה להם מושג מה יקרה. לא היה להם הבטחה שהים ייבקע לפני שהם ייכנסו אליו. ההבטחה הגיעה רק אחרי, כשמישהו, לפי המסורת נחשון בן עמינדב, הלך קדימה. לא כי ידע. לא כי לא פחד. אלא למרות שפחד.

וזה היה הנס. לא רק קריעת הים. אלא הצעד הזה. הצעד שאינו אוטומטי. שאינו הגיוני. שאינו בטוח. הצעד שמתנוסס מעל מה שמוכר ואפשרי.

אני חושבת על זה בהקשר של הנשים שאני פוגשת בעבודה שלי. כמה פעמים אנחנו עומדות בדיוק שם. בין מה שהיה לבין מה שעוד לא נראה. מחכות לבהירות לפני שנזוז. מחכות שהים ייבקע לפני שניכנס אליו.

אבל אולי הסדר הוא הפוך.

אולי הנס לא מחכה לנו מהצד השני. אולי הנס הוא התנועה עצמה. הרגע שבו עושים משהו שאינו אוטומטי, שאינו מתוך פחד, שאינו מתוך הרגל. הרגע שבו בוחרים אחרת.

ואני שואלת אותך: איפה בחיים שלך עומד עכשיו ים סגור? ומה יהיה הצעד שאינו אוטומטי, זה שאת יודעת שהוא נכון, גם אם הוא מפחיד?

אולי שם, בדיוק שם, מתחיל הנס שלך.