הבוקר יצאתי לקנות כמה מצרכים בסיסיים שנגמרו והרגשתי, באופן כמעט מוזר, כל כך אמיצה.
פעולה קטנה, יומיומית של ללכת לקניות בשכונה.
אבל למרות השלווה המדומה ברחוב, השמש, השמיים הכחולים והשקט – שקט שאיש מאיתנו כבר לא יודע אם הוא מבשר רגיעה אמיתית או רק הפוגה קצרה לפני התראה נוספת -הפחד לא מרפה.
הוא לופת חזק, מתיישב בגוף, ומסרב להשתחרר לגמרי.
בתוך המציאות הזאת אני חושבת על פרשת כי תישא, שנקרא השבת, כשבני ישראל מחכים למשה והוא מתעכב מלרדת מן ההר, חוסר הוודאות נעשה בלתי נסבל.
הפחד משתלט.
ובתוך החרדה הזאת נעשה ניסיון נואש ליצור משהו מוחשי להיאחז בו, וזה מוליד את עגל הזהב. אולי בגלל זה הסיפור הזה מרגיש כל כך אנושי.
גם אנחנו חיים כבר זמן רב בתוך מציאות של אי-ודאות: עייפות, חרדה, המתנה מתמשכת. ובתוך המתח הזה קל מאוד לחפש "עגלים": פתרונות מהירים, ודאות מדומה,
משהו שייתן תחושה של שליטה.
כשמשה יורד מההר ורואה את העגל — הוא שובר את הלוחות. רגע דרמטי של שבירת מעשה-ידי אלוהים. אבל הפרשה לא נגמרת שם. אחרי השבירה מגיעים לוחות שניים.
והפעם, משה עצמו חוצב את האבנים. אפשר לראות בכך אולי כיוון או מסר גם לכאן ועכשיו:
גם אחרי משבר, אחרי פחד ושבר- אנחנו יכולים ליצור לעצמנו ברית חדשה.
דווקא בתקופות קשות, כשדברים נשברים, כשהפחד מאיים להשתלט, השאלה שאולי כדאי לשאול את עצמנו היא- איזה "לוחות חדשים" אני יכולה להתחיל לחצוב בתקופה הזאת?