זיכרון ילדות והקשר לבחירה המקצועית

אחד הקורסים המרתקים שאני לוקחת השנה נקרא "זכרונות ילדות מוקדמים" (אנבלה שקד) במהלכו קיבלנו תרגיל, לרשום זיכרון ילדות (עד גיל 7)  ואחר כך לנתח אותו דרך זוויות מסוימות שלמדנו בשיעור ולבחון את הקשרים בינו לבין הבחירה במקצועית שלי כיום.

ממש התרגשתי לעשות זאת והחלטתי לשתף אתכן:

זכרון ילדות:

"כשהייתי בת שבע, בחופשת הקייץ, ההורים החליטו לשלוח אותי (ואת אחותי) לקייטנה של כמה שבועות מחוץ לבית (הם עסוקים מאוד וחוזרים הביתה מאוחר).

אבא מנסה לעטוף לי את זה בעטיפת צלופן של "יהיה לך כיף" ו"תיסעי ברכבת",

אבל זה בכלל לא מה שאני רוצה. אני מרגישה חוסר הלימה בין הבטן המכווצת והלב

הכבד שלי -להבעת הפנים המחוייכת והמילים המנסות לשמח שיוצאות מהפה של

אבא- אבא שאני כל כך אוהבת וסומכת עליו.

אז למי להאמין? למה שאני מרגישה או לאבא?"

החוויה החזקה ביותר שזיכרון מציף היא חוויה של דחייה, דיסונאנס בין מה שאני מרגישה בפנים למה שאני חווה בחוץ, קושי להתנגד ובסופו של דבר וויתור על עצמי.

מהו הדבר שלמדתי מהזיכרון הזה ואיך זה השפיע על הבחירה המקצועית שלי?

במשך השנים במסגרת לימודי מ.א. בייעוץ חינוכי ובתהליכים טיפוליים שעברתי, למדתי להאמין לבטן שלי, לזהות את הרגשות שלי, לדעת לתת להם שם ולבטא אותם בקול. למדתי לבחור בעצמי.

מה שהבנתי הוא שלילדה קטנה לפעמים אין מספיק כוח להתנגד ל"גדולים", בעיקר אם היא טיפוס מרצה, במיוחד אם זה קורה מול דמויות הוריות נערצות ואז, כשעולה קונפליקט, היא תבחר להיות "ילדה טובה" ולשמוע בקול ההורה, גם אם זה במחיר של לוותר על עצמה. ( תופעה שהפסיכואנליטיקן דונלד וויניקוט הגדיר כבנייה של  "אני כוזב"). למדתי להעניק הרבה חמלה לילדה הזאת.

מה שעזר לי ביותר להתמיר את החוויה, היה סשן של פסיכודרמה שהעלה את הזיכרון אל הבמה ובו נכנסתי לכל אחד מהתפקידים של הדמויות בסיפור, יכולתי לראות את הדברים מהזווית שלהן, יכולתי לחוש אמפתיה, וגם הצלחתי לגייס את הכוחות שלי כבוגרת כדי לומר את המילים שלא נמצאו לי כילדה צעירה ואת הרגשות שהדחקתי, ולבחור הפעם בעצמי.

כיום, אני הבוגרת המקצועית והמנוסה רוצה לסייע לעוד נשים להתמודד עם פצעי הילדות שלהן ועם תסריטים שממשיכים להפעיל אותן, באמצעות פסיכודרמה-שהפכה לייעוד שלי, כדי לעבוד עם זיכרונות שלהן כילדות בהן אולי הן וויתרו על עצמן או אימצו מסקנות שהפכו למחשבות מעכבות ובמטרה להביא תיקון למערכות יחסים שלהן עם עצמן ועם אחרים.

זה לא מאוחר מידי ללמוד להחזיר לעצמך את הכוח, לשנות את התסריט ולבחור בעצמך.

הפסיכודרמה,השיטה שאני עובדת בה, משולבת עם כתיבה רפלקטיבית, יכולה לעזור לך לצאת מ"לופים" שחוזרים על עצמם ומתחושת תקיעות וחוסר אונים, כי ברגע שאת מעלה את הזיכרון על הבמה ונכנסת לתפקידים השונים בו, לא רק שמאת מקבלת פרספקטיבה רחבה יותר על מה שהתרחש, מצמיחה אמפתיה וחמלה, אלא גם מצליחה לעדכן גרסה במוח:

בעזרת חיבור למשאבים ולעוצמות שיש לך כיום ותוך כדי פעולה- ולא רק דיבור- את מעצבת נתיבים חדשים במוח ומתמירה את החוויה.