גרגירי החול האחרונים נושרים בשעון חייו של משה. הלב שלו אולי מחסיר פעימה, אבל הוא אינו מתכנס בזיכרונות, ולא מאפשר לחוויית הפרידה מהחיים להשתלט עליו, משה פשוט ממשיך ללכת.
"וילך משה" – מילים פשוטות שמכילות עולם שלם של תעוזה, של מרכוז, של נחישות ושל נאמנות.
רוב בני האדם, באופן טבעי, היו נאחזים ברגעי חייהם האחרונים בעצמם, לא משה. הוא עסוק במה שהוא תמיד היה עסוק בו – בעם שלו, בדרך שלהם אחרי לכתו.
הוא עושה עוד צעד במסלול תפקידו כמנהיג. ומה שמעסיק אותו ברגעים האחרונים של תפקידו ושל חייו הוא: איזה עוד דבר חשוב עליו לומר לממלא מקומו, ליהושוע, לפני שהוא יורד מעל הבמה ומפנה את תפקידו.
יש משהו מרטיט בדמות שלו, האיש הזקן הזה שיודע שהוא לא יעבור את הירדן, והדבר האחרון שמטריד אותו הוא: "מה עוד לא אמרתי להם? מה הם עלולים לשכוח?"
זו אינה רק דאגה של מנהיג, של אב רוחני,זוהי אהבה בצורתה הטהורה ביותר.
ומה הוא בוחר ללמד? את מצוות "הקהל"- הרגע המיוחד הזה שקורה רק פעם בשבע שנים, כשכל העם נאסף יחד: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות…הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך".
דווקא בשנת השמיטה, כשאנחנו משחררים אחיזה, משמיטים חובות, מרפים – דווקא אז צריך להתאסף כקהילה ולשמוע את הסיפור המשותף, כי יש כוח בהקשבה יחד למילים שנותנות משמעות.
משה, שהוביל את עמו דרך מדבריות ומרידות, מלמד אותנו סוד פשוט ועמוק:
הטפות- נשכחות, איומים- מתפוגגים, אבל סיפור- סיפור נחקק בלב. הוא מבין שהזיכרון הקולקטיבי, הסיפור המשותף, הוא שיחזיק את העם הזה יחד לאורך הדורות.
ואיך זה נוגע בנו היום? מעבר לכך שאנו מתקרבים למועד חג הסוכות?
כולנו חווים רגעים של מעבר, של שחרור, של העברת המקל הלאה. לילדים שכבר פורשים כנפיים, לתלמידים שממשיכים בדרכם, למי שבא אחרינו במעגלי החיים השונים. ובכל אחד מהרגעים האלה מהדהדות המילים הפשוטות והעמוקות: "חזק ואמץ".
בפרשה מוזכר הביטוי "הסתר -פנים." יש שיגידו שאנחנו חיים כיום בתקופה של הסתר-פנים. אבל כמו הלבנה בימים שבין "כסה לעשור", גם אנחנו יכולים להתמלא מחדש,
אולי דווקא ההכרה בהסתר הפנים בחוץ היא הזמנה לחפש מחדש את האור, בתוכנו, לזכור מהו הסיפור האמיתי שלנו ולהמשיך ללכת.
אולי זה המסר האחרון והעמוק ביותר של משה:
תמשיכו ללכת, גם כשהדרך לא ברורה. ספרו את הסיפור, שוב ושוב. אל תשכחו מי אתם. והכי חשוב – אל תלכו לבד. תלכו יחד. כקהילה. כעם.
ונראה לי שהמסר הזה מתאים גם לנו היום ועל כך אני אומרת "חזק ואמץ".