תאמינו או לא, עוד שבוע  מסתיים חודש אלול !

וזה לקח אותי למחשבות שאני מבקשת לחלוק איתכן

אחד הדברים המעניינים שלמדתי על חודש אלול (על פי  ספר יצירה)- שהאות המסמלת את חודש אלול היא האות  יוד – הנקודה הכי קטנה  במגע הקולמוס על הנייר, ההתחלה של כל האותיות, שנקראת "קוצו" של יוד. התחלה עם פוטנציאל.

בעצם, זה בדיוק מה שאלול מזמין אותנו לעשות – לחזור לנקודת ההתחלה שלנו, למהות הבסיסית, ולהתרענן משם. להתחדש מבפנים. אבל השנה, הדרך פנימה רצופה מכשולים.

אני מנסה לחזור לנקודת המקור שלי, ופשוט לא מצליחה.

איך אפשר להתכנס פנימה כשבפנים יש כל כך הרבה כאב?  קרוב לשנתיים מאז 7.10, והלב עדיין שותת. החטופים שלנו עדיין שם, המלחמה ממשיכה, החברה שלנו קרועה, והעתיד הכלכלי מעורפל.

ביני לבין הי' הקטנה שבי  יש שכבות עבות של עצב עמוק. של חוסר אונים מול הזוועה. של זעם על המצב, על ההרוגים, על התחושה שאנחנו לבד בעולם עוין.

אני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה כך, ומה שמטריד אותי יותר מכל היא הדאגה שנשקע בזה. שנשכח איך זה להרגיש אחרת. שהכאב הקולקטיבי הזה יתקבע בנו, יהפוך לחלק מהזהות שלנו, ונאבד את היכולת לחלום על משהו אחר.

מצאתי שהדברים שעוזרים לי להתחבר ולהיזכר ב י' הקטנה שבתוכי- הם דברים קטנים של יום יום.

הבוקר הלכתי לים. ראיתי את המים הצלולים, את הדגל הלבן המתנופף, והרגשתי הכרת תודה עמוקה על הרגע הזה.   פתאום הרגשתי כאילו העולם עוד יכול להיות טוב. לרגע נשארתי בתחושת השמחה על המתנה הקטנה הזו :  שחיתי עמוק, רחוק מהחוף, ואז חזרתי בציפה על הגב, נותנת למים לערסל אותי. על החוף פגשתי נשים שלא הכרתי,  ונוצרה ביננו שיחת-נשים קרובה, שיתפתי אותן בהרצאה ששמעתי על תקווה – על המעבר מברית של גורל שנכפה עלינו לברית של ייעוד שאנחנו בוחרים.

אולי זו העבודה האמיתית שלנו עכשיו – היא לא להתעלם מהכאב, אלא למצוא דרך לחיות אתו ובכל זאת לאפשר לנו שמחות קטנות על הדרך-בלי להרגיש אשמים, ואז לזרוק עוגן לתמונה על עתיד טוב יותר, מתוך הביצה הטובענית שאנחנו נמצאים בה כרגע  ולעזור זה לזה לראות את הניצוץ הזה, את הנקודה הקטנה של התחלה חדשה, גם כשהיא כמעט בלתי נראית.