כשהיא הייתה בת 12, עולמה התהפך.

ההורים התגרשו, אבא התחתן מחדש, ונולדה אחות קטנה. פתאום האבא שאהב אותה כל כך, שהיה רק שלה, הפך למישהו שמחלק את עצמו.

ואז, כמו מכה נוספת, שלחו אותה לפנימייה. מבחינתה, זה היה כאילו אמרו לה "אין לך יותר מקום בבית".

שנים היא נשאה את הכאב הזה. הפכה אותו לשריון. לפעמים אפילו לחרב. היא שנאה את אחותה הקטנה בלי שהילדה עשתה דבר. הכעס והבדידות פשוט הפכו

לחלק ממנה, כמו צל שמלווה אותה לכל מקום.

היא הגיעה אלי לתהליך קצר כשהבינה שהצל הזה צובע כל קשר בחייה. בעבודה, בזוגיות, עם חברים. ובתהליך התברר לה משהו עמוק. היא לא באמת כועסת על אחותה או אפילו

על אביה. היא פשוט מרגישה לא אהובה, לא רצויה, לא שייכת. וכשהאסימון נפל, משהו השתחרר. כאילו הכאב שהחזיקה בו בכוח כל כך הרבה שנים, סוף סוף קיבל אישור ללכת.

זה הדבר שאני רואה שוב ושוב בעבודה שלי. לכולנו יש 'פצע שקט' – לחישה פנימית שמתגנבת לך לראש, תחושה ש'אני לא מספיק טובה' או 'אני לא ראויה לאהבה'.

היא נוצרת ברגעים של דחייה, אובדן, פגיעה – לפעמים אפילו בלי שמישהו התכוון. ואז הפצע הזה מכתיב איך אנחנו מתנהלים בעולם – במערכות יחסים, בקריירה,

אפילו עם עצמנו. הוא מונע ממך להרגיש ראויה להצליח, יוצר לך חומות במערכות יחסים, וגורם לך לפקפק בעצמך אפילו כשאת על הגג.

השאלה היא – האם אפשר לרפא את הפצע הזה? האם אפשר להאיר את הצל, להבין מאיפה הוא מגיע, ולשחרר את עצמך מהלחישות המעצבנות האלה?

התשובה, מהניסיון שלי, היא כן. תמיד כן. וזה מתחיל בהקשבה אמיתית לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

אני מציעה גישה פרקטית וממוקדת, המשלבת NLP, פסיכודרמה וכתיבה מרפאה, אפשרי גם בזום.