סיפור מקרה

סיימתי שיחת ייעוץ עם לקוחה בקליניקה.

במהלך השיחה היא שיתפה שכל פעם כשקורה לה משהו טוב כגון: פרויקט שהיא עבדה עליו בעבודה, תפקיד שהיא קודמה אליו, חבר חדש שהיא פגשה- מתעורר בה פחד שזה יילקח ממנה, שמישהו אחר ייקח קרדיט על ההצלחה שלה, שמישהי תנסה לקחת את החבר שלה, שזה ייגמר לא -טוב.

ערכנו "מיפוי" (לוקוגרם) של המקרים שהיא זכרה בחייה שבהם הייתה בחוויה שלוקחים ממנה משהו. ואז ביקשתי ממנה לעמוד בכל "תחנה" כזו ולומר משפט אחד בתפקיד עצמה ולשים לב להרגשה שעולה בגוף.

מהר מאד התברר שהאנרגיה הטעונה ביותר הייתה סביב זיכרון שלה כנערה צעירה, שהתפקיד הראשי בבלט נלקח ממנה וניתן ע"י המורה משתתפת אחרת, שרקדה הרבה פחות טוב ממנה, ללא כל הסבר ומבלי שהייתה לכך הצדקה מקצועית. האופן שבו המורה לבלט מסרה לה את ההודעה וגם תגובתה לבכי ולמפח הנפש שלה הייתה חסרת כל אמפטיה ורק החמירה את התחושה הרעה. היא החליטה לעזוב את הבלט ונשארה עם תחושת דחייה קשה.

הצעתי שתזמין את אותה מורה לכיסא הריק ותדבר איתה גם מהמקום שלה כילדה, ואחר כך מהמקום שלה כיום כבוגרת. במהלך חילופי התפקיד והמילים שהוחלפו ביניהן עלתה גם האפשרות שהבחירה נעשתה לא משיקולים מקצועיים אלא משיקולים כלכליים. (לבחורה שקיבלה את התפקיד היו הורים מאד עשירים)

על מנת להתמיר את האמונה המעכבת ש"בסוף תמיד ייקחו ממני את מה ששייך לי" הצעתי ללקוחה לעשות עוד משהו:

לשנן את משפטי ה'אופונופונו, לפי מודל שלושת השלבים שפיתחה קרן כהן, (הווה, עבר ועתיד) ולחזור עליהם מידי יום.

היום לאחר שבוע בלבד היא דיווחה לי שהייתה מסוגלת לזהות איך מגיעה שוב המחשבה ואיך היא הצליחה לזהות מבעוד מועד ולהימנע מ"ליפול" לדפוס הקורבני שלה.

לזהות את המחשבה ולדעת להתמיר אותה, באמצעות אהבה וחמלה לעצמי, זה כבר 50 אחוז מהדרך לריפוי.

קרדיט לצילום: גלית קרן