בלוג

שתפו

תמר פלג

כתיבה- כשהייתי קטנה אהבתי מאד ספרים והחלטתי שכשאהיה גדולה אהיה סופרת. עד היום אני שומרת את מחברת הסיפורים הראשונה שלי שפתחתי בכתה ב'… מאז זרמו מים רבים בנהר החיים הפתלתל שלי, וכיום, מלבד הכתיבה הקבועה ב"יומן הבקר" שלי,  אני כותבת בקביעות בנושאים הקשורים לפרשות השבוע ממבט פסיכו-רוחני, ובנושאים הקשורים למערכות יחסים ומעלה לפייסבוק, לבלוג, לאסופות סיפורים דיגיטליות ולאחרונה מקדמת כתיבת ספר,החלום קורם עור וגידים..

נשארים מעודכנים

שווה קריאה

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים.

תדמיינו לעצמכם את התמונה הבאה: אתם נמצאים בתיאטרון ועל הבמה קבוצת אנשים עומדת יחד ולבושה בלבוש אחיד, בצבע תכלת. מולה עומד אדם יחיד לבוש לבן, חוט בודד בצבע תכלת בבגדיו.

מה האפקט של המראה עליכם?

מעבר לאסתטיות עוצרת הנשימה שלוכדת את העין יש פה מסר ברור של אנחנו מול אתה ונוצר מתח לראות לאן יתפתחו הדברים מכאן.

מה לדעתכם האפקט של המראה על האיש שעומד לבד מול הקבוצה?

(הם רבים ואני יחיד, יש להם כוח יחד, אני מרגיש מאוים, אני מרגיש לבד, נעתקו המילים מפי, בכל זאת גם לי יש חוט תכלת אז יש לנו משהו משותף, יש תקווה, אני חייב למצוא דרך לדבר איתם ….)

 

התמונה הזו היא בעצם אינטרפרטציה של המדרש המתאר את המחלוקת בין קורח לבין משה, ולדעת המדרש המחלוקת ביניהם נסבה על הלכות ציצית.

ומניין הגיעו כותבי המדרש לרעיון הזה?

פרשת השבוע שעבר (שלח לך) הסתיימה באזכור פרשת הציצית בצבע תכלת על כנף הבגד לדורות כתזכורת חשובה "למען תזכרו ועשיתם כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם".(במדבר טו' 37-41)

ופרשת קורח שמגיעה אחריה מתחילה עם הדרמה שבה אנשי קורח ועדתו (משבט לוי) מתעמתים עם משה ואהרון בטענה:

וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה׃ (במדבר טז' 1-4)

קורח עושה פה שימוש באלמנטים דרמטיים, דמגוגיים ופסיכולוגיים כי לערער על סמכותו של משה.

הוא קורא עליו תיגר. והוא מגייס לעזרתו את האמצעים התיאטרליים כדי להעביר בלי מילים מסר ברור:

אנחנו רבים ומלוכדים ואתה יחיד, אנחנו כולנו קדושים ולך אין כוח עלינו. רד מהבמה.

אילו ה"תמונה" הייתה נעצרת כאן ולא הייתי קוראת את המשך הסיפור אולי הייתי הולכת שולל אחרי הרושם הראשוני ומתיקות המילים: כל העדה כלם קדושים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה. וואו. איזה רעיון דמוקרטי מתקדם!

ומה קורה בהמשך? מהי תגובתו של משה?  וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃

מה קורה למשה? מה מפעיל אותו? מדוע הוא מאבד מסמכותו כמנהיג ומשפיל את עצמו עוד יותר?

אחד הפחדים הגדולים שמשותפים לרוב בני האדם הוא שנהיה במצב קונפליקט עם מישהו ולא יהיו לנו מילים לענות לו. שתתייבש לנו הלשון.

אצל משה הפחד הזה הוא פחד עתיק יומין שמפעיל אותו.

משה היה תמיד איש של מעשים ולא איש של דיבורים. כשהוא יוצא לראשונה מארמון פרעה ורואה את האיש המצרי מכה איש עברי הוא הורגו ומטמינו בחול. כשהוא יוצא למחרת ורואה אי עברי מכה איש עברי הוא מנסה להפריד ביניהם קורה הדבר הבא:

וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ וַ֠יֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ  הַלְהׇרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ …

אחרי התקרית הזו משה בורח מהארמון. האם משה בורח רק מהפחד שמא יגלו שרצח וכיסה את גופת המצרי? או שמא הוא בורח כי השאלה עימתה אותו עם קונפליקט ביחס לזהות ולשייכות שלו? הייתכן ש "שדים" של אותה חוויה "רודפים" אותו עכשיו כשהוא שומע את קורח שואל "וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה"?)

וכשאלוהים מתגלה אליו מתוך הסנה ומציג לו את השליחות הוא מנסה להתחמק ממנה בתואנה:

וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י (שמות ד)

ובהמשך: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהֹוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃

משה מודע לחיסרון שלו, לקושי שלו לדבר באופן משכנע, והפחד שלא ישמעו לו נשאר לנהל אותו.

הוא אמנם מבין את הדיבור האלוהי כפי שאף אדם לא הבין, אך כדי לתווך אותו באופן ברור הוא זקוק לסיוע מאהרון.

והנה הפחדים שלו מתגשמים- קורח מגיע עם כל עדתו, מאשים אותו בהתנשאות (כאילו לא מאמין שאלוהים הוא שבחר במשה להנהיג אלא שהוא בחר להתנשא עליהם) וזה מכווץ אותו.

משה מצליח להתעשת ולגייס את כוחו לא להישאב ל"צל" הזה שרודף אותו והוא פונה בדברים אל קורח:

וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כׇּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃

אלא שדבריו נופלי על אזניים ערלות.  קורח אפילו לא טורח לענות למשה. הפחד הגדול ביותר של משה מתגשם: הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי… (על התובנה הזו אני מודה לד"ר אביבה זורנברג)

המחלוקת הזו שקורח ומשה נמצאים בה היא מחלוקת עקרה ומתסכלת, משום שיש בה צד אחד שעיוור לחלוטין לחסרונותיו (קורח משליך על משה את ההתנשאות שלו) שאינו מעוניין באמת להגיע לפתרון של בעיה אלא להישאר בעמדת הצודק שלו, באגו-טריפ של עצמו, ואילו הצד השני (משה) מודע לחסרונותיו ומוכן להידברות, אבל אין לו עם מי..

אין פה רצון לשיח, אלא הבעת עמדה כוחנית של "אני צודק". אפילו לא ניסיון להידבר, לשכנע, להשפיע.

גישה כוחנית של אמונה עיוורת בצדקתי ותו לא. לא מעניין אותי לשמוע אותך כי אני צודק! לא באתי לדבר איתך אלא להשמיע את עמדתי. עמדתך כלל לא מעניינת אותי-כי אני צודק!

מי שמציג גישה כזו של כוחניות, של התבצרות בעמדת הצודק שאינה מוכנה להקשיב לצד השני, למעשה מעיד על עצמו שהוא חרד לשמוע מה יש לצד השני לומר. הוא מתבצר בעמדתו מתוך צורך להגן על עצמו, שמא ישתכנע חלילה לזוז מעמדתו.

זה אכן יכול לעורר המון חרדה להקשיב לצד השני בעימות ולהיווכח שאולי יש צדק גם בדבריו, או שאני יכול לחוש אמפתיה אליו.  זה עלול "להחליש" אותי.

אבל גישה כזו-לא יכולה להביא אלא חורבן. שום דבר קונסטרוקטיבי לא יכול להיבנות ממנה

וסופו של מי שתפוס באגו טריפ של עצמו שהוא "נבלע" אל מקום שבו באמת למילים כבר אין מקום להישמע.

ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך על עצמנו?

אם נקשיב טוב נוכל לזהות שיש בנו גם "קול קורח" (מה שאתה עושה- אני יכול לעשות טוב יותר", "אני צודק ואתה לא צודק","למה הוא כן ואני לא" וכד') וגם "קול משה" ("אני פוחד שלשוני תיאלם", "אני חייב להמשיך לנסות לפייס את הצד השני הוא בסוף יקשיב לי") וככל שנצליח להיות ערים להם ומודעים לקיומם- נצמח קדימה.

תרגיל לכתיבה:

  1. נסו להיזכר באירוע שבו נמצאתם בעימות מול מישהו (או הואשמתם במשהו על לא עוול בכפכם)- והמילים התייבשו על לשונכם. עכשיו ממקום וממרחק של זמן- מה הייתם אומרים לו/ לה?
  2. אירוע בחיי שבו התבצרתי בעמדת הצודק והיה לי קשה להקשיב לצד השני-ממה אולי פחדתי? האם ואיך אני יכול להגמיש את העמדה שלי כיום?
  3. נסי להיזכר במקרה שבו הרגשת "למה היא כן ואני לא"? וכתבי על כך. לאחר מכן קראי את שכתבת. נסי להתבונן בכך כבמראה:  מה אולי זה משקף לך על עצמך, על משאלה שהייתה בך שלא הגיעה למימוש, על כישרון שיש בך שלא התגשם?

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *