שיטת ה-NLP פותחה בארה"ב על ידי ג'ון גרינדר, בלשן, וריצ'רד בנדלר, פסיכותרפיסט ומומחה מחשבים. הם התחילו להתבונן באנשים המצטיינים במיומנויות התקשורת שלהם ועשו זאת באופן אינטואיטיבי ובכישרון רב.

בנדלר וגרינדר הניחו שאם הם יוכלו לנתח את ההתנהגות האינטואיטיבית ולארגן אותה בתיאוריה, יהיה להם "מפתח" למיומנויות תקשורת/טיפול טובות יותר והם יוכלו ללמד אותה לאנשים אחרים. בין האנשים שהם צפו וצפו היו: ד"ר מילטון אריקסון, וירג'יניה סאטיר וד"ר פריץ פרל.

בסופו של דבר הם הצליחו ויצרו את ה-NLP שהוא באמת יותר תהליך אקלקטי של טיפול טוב. הם גם בחנו את הדינמיקה של "מסגור מחדש" (מילטון אריקסון) ועזרו לאנשים לעשות טיפול מבריק במהירות.

הידע שלי כמאסטר-פרקטישיונר ב  NLP השפיע על עבודתי כפסיכודרמטיסטית בכמה דרכים. תחום ההשפעה הראשון הוא ההנחות הבסיסיות של NLP שכמנחת פסיכודרמה שילבתי בעבודתי:

א. המפה שונה מהשטח, במילים אחרות מה שאנו רואים על פני השטח שונה ממה שאנו חוקרים מבפנים. זו נקודה חשובה שכדאי לזכור כמנחה פסיכודרמה, כי הרבה פעמים מה שאנשים מראים שונה ממה שהם באמת מרגישים, הם עשויים להיראות כועסים אבל עמוק בפנים הם מרגישים פוחדים, הם עלולים להרגיש עצובים אבל עמוק בפנים הם כועסים, אז בתור מנחת פסיכודרמה זה דבר טוב להיות מודעת לכך, וזה מזכיר לי לחפש את הרובד העמוק יותר.

ב. בכל רגע נתון כל בן אדם עושה את הבחירה הטובה ביותר שהוא יכול לבחור. כבני אדם אנו תמיד עושים כל שביכולתנו כדי להימנע מכאב או סכנה, להשיג ביטחון והנאה וכדי לשרוד. זוהי הנחה חשובה שאימצתי כפסיכודרמטיסטית, היא עוזרת לי לתמוך בחברי הקבוצה בעבודתם, לא להיות שיפוטית כלפיהם ולעזור להם לא לשפוט את עצמם.

ג. מאחורי כל התנהגות יש כוונה חיובית NLP מבדיל בין התנהגות לכוונה ומניח שהכוונה של כל התנהגות היא תמיד טובה. לדוגמה, אדם עשוי לבחור בהתנהגות הרסנית, כמו להיות מכור, אבל הכוונה הייתה טובה- להימנע מדיכאון. בתור מנחת פסיכודרמה, זה מועיל להעביר את המסר הזה לחברי הקבוצה שעשויים  לשפוט את עצמם על ההתנהגויות שלהם, ולעזור להם להסתכל על עצמם ועל אחרים עם יותר חמלה. חשוב להכיר בכוונה החיובית של החלק הזה אצלם שרוצה להגן עליהם, להודות לו ולהסביר לו שהגנה מסוג זה לא משרתת אותם יותר, ולברר כיצד להשיג את אותה מטרה בבחירות פחות הרסניות.

ד לכל אחד יש את המשאבים הדרושים לו כדי להשיג את מטרותיו. המשאבים הם: כישרונות, יכולות, אינטואיציה, מערכות אמונה, רגשות, כישורים.

משאבים עוזרים לכל אחד ואחד להשיג את מה שהוא רוצה ולהפוך למה שהוא רוצה. המסר החיובי הזה הוא הנחה חשובה נוספת שמשתלבת עם עבודתי כמנחת פסיכודרמה ועוזרת לי לכוון את הפרוטגוניסטים שלי לחפש את המשאבים שלהם, כשהם מתמודדים עם מצבים קשים בחיים.

ה. תמיד יש ברירה אחרת אבל לפעמים אנחנו לא רואים את זה בגלל נקודות העיוורון שלנו או חוסר פרספקטיבה. עיצוב מחדש של נקודת המבט שלך, שינוי התפיסה שלך, מציאת מידע נוסף והתגמשות יגדילו את האפשרויות שלך. על מנת לבחור טוב יותר אתה צריך 3 אפשרויות לבחירה. להיות יצירתי עוזר למצוא אפשרויות חדשות, להפעיל את מוח ימין עוזר להיות יצירתי. אני משלבת את ההנחה הזו עם עבודתי כפסיכודרמטיסטית בקלות רבה שכן יש בה את אותה רוח של עבודת פסיכודרמה: להיות יצירתיים בדרך כלל עוזר לנו לצאת מהמקומות התקועים, לצאת מהשימור התרבותי, למצוא "מה עוד" יכול לעבוד, להרחיב נקודות המבט שלנו ולעתים עיצוב מחדש של התפיסות שלנו הם אמצעים מועילים להשגת שינוי וספונטניות חדשה בתפקידים שאנו ממלאים.

נושא נוסף ששילבתי מ-NLP עם עבודתי כפסיכודרמטיסטית הוא רעיון ה"עוגה"(הפאי):

ה"עוגה" היא אילוסטרציה שממחישה את שלושת המרכיבים של כל חוויה בהתנהגות, במחשבות וברגשות שלנו:

החלק ההתנהגותי (כולל תנועות ודיבור)

החלק החשיבתי (כולל תמונות דמיוניות, דיבור פנימי וחישובים.)

חלק ההרגשה (כולל את הרגשות והתחושות שלנו.)

כשאני מראיינת את הפרוטגוניסט אני מקשיבה הייטב לתשובותיו ושמה לב לחלק החסר בסיפור שלו ולשם אכוון את השאלות שלי:

התנהגות: איך אתה מגיב כאשר…? מה את עושה כש..? מה אתה אומר? איך אתה פועל?

תחושות: מה את מרגישה כש…?

מחשבות: מה דעתך…? מה עובר לך בראש כש..?

 

טכניקה נוספת מ-NLP שלדעתי היא השימושית ביותר לשילוב בעבודה פסיכודרמטית היא צ'ק-אין אקולוגי: החוזה שאני עושה עם הפרוטגוניסט שנבחר הוא חוזה אקולוגי: אני בודקת עם הפרוטגוניסט את הדברים ה באים:

כיצד השגת התוצאה הרצויה תשפיע על חייו/ משפחתו/עבודה/ חבריו/ בריאותו? האם השינוי שהוא מעוניין להשיג (התוצאה הרצויה) יכול להזיק לו בצורה כלשהי?

תחום נוסף מ-NLP קשור לחשיפת מערכת החושים המובילה של הפרוטגוניסט.  אני אקפיד לשים לב לשפה של הפרוטגוניסט- החלק הלשוני של ה-NLP   יסייע לי לגלות מהי מערכת החושים המובילה שלו:

אנשים ויזואליים לרוב ישתמשו בביטוי "תראי…"  אנשים שהם יותר שמיעתיים ישתמשו יותר בביטוי "תקשיב לי", אנשים קינסתטיים ישתמשו בעיקר בביטוי "זה מרגיש כמו".

אני גם יכולה לזהות את מערכת החושים המובילה של הפרוטגוניסט על ידי התבוננות בתנועת העיניים שלו כאשר הוא נשאל שאלה ועונה:

הפניית עיניו כלפי מעלה מחוברת למערכת הראייה, הפניית עיניו לצדדים מחוברת למערכת השמע (לכיוון האוזניים)!

יש לנו שתי המיספרות במוח:

מבט לצד ימין משקף יצירת משהו חדש. מבט לצד שמאל משקף חיפוש אחר משהו שקיים כבר בזיכרון שלנו.באופן טבעי כאשר מערכת חישה מסוימת פועלת, העין פונה לכיוונה.

למעלה ולימין- יצירתי, ויזואלי.

למעלה ולשמאל- זוכר ושמיעתי.

למטה ולימין מעריך רגשות.

למטה ולשמאל דיבור עצמי

מידע זה יכול להיות מאד מועיל ושימושי למנחה הפסיכודרמה. לדוגמה:

במהלך הפסיכודרמה המנחה יכול להשתמש במידע זה כדי לבנות קרבה (רפור) עם הפרוטגוניסט ולהתאים את שפתו לזו של הפרוטגוניסט.  הבמאי יכול להשתמש במידע זה על מנת לבחור את המתודולוגיה הנכונה שתתאים ביותר לפרוטגוניסט. לדוגמה: כאשר מבקשים לצייר אטום חברתי פרוטגוניסט שהוא ויזואלי (חזותי) ירוויח הרבה יותר מפעולת ציור על נייר מאשר אדם קינסתטי, שכנראה יעדיף להציג את האטום החברתי שלו תוך כדי פעולה (למשל להציגם בפעולה על הבמה)

 

או אם אני רואה שהפרוטגוניסט מביט לכיוון למעלה ושמאלה – אני יכולה לשאול אותו:

תאר לי מה התמונה שעולה בזיכרונך?

ואם אני רואה אותו מביט ימינה – אני יכולה לשאול: מהי התמונה שאתה רואה בעיני רוחך? (הוא מעולם לא ראה את עצמו במקום, אז הוא יוצר תמונה.)

ואם אני חשה שהפרוטגוניסט נמצא יותר בראש שלו ונמנע מהרגשות שלו, אני יכולה להזמין אותו להוריד את הראש לכיוון ימין כדי להתחבר לרגשות.

 

כשאני מנחה פסיכודרמה אני מרבה להשתמש באלמנטים מטכניקה ב-NLP שנקראת "Reframing". (מיסגור מחדש)

טכניקה זו מבוססת על ההנחה שאנו, בני האדם, מפנימים זיכרונות עם החושים שלנו (מערכות חושים), כך שאם היינו יכולים לשנות משהו באופן שבו הוא נחווה בזיכרון, אולי זה אפשרי לשנות את האופן שבו אנו מתייחסים ל- ניסיון. ליצור קצת ריחוק רגשי מזה.

כאשר אירוע נחווה כאירוע טראומטי, האופן שבו הוא נרשם בזיכרון עשוי להשתנות על ידי הצעה לפרוטגוניסט לשנות את תת-האופנים, כלומר לדמיין את האירוע הטראומטי כתמונה ואז לשנות את תת-האופנים של החושים:

החוש הוויזואלי: לשנות את התמונה, את מיקומן של הדמויות בתוך התמונה, את צבע התמונה – להפוך אותה לשחור לבן, להקפיא את התמונה, לראות את התמונה או להאיר אותה, להוציא את עצמך מהתמונה ועוד.

 

חוש השמיעה: לשנות את עוצמת הקול של "תמונה"; לשנות את קצב הדיבור, טון הדיבור, המרחק מהקול וכו'.

 

החוש הקינסתטי: שינוי הטמפרטורה בחדר/מקום, מרקם מה שאתה לובש, שינוי מיקום התחושה בגופך ועוד.

אפשר להציע שינויים גם לחושי הטעם והריח, ואז- לבקש מהפרוטגוניסט למסגר את התמונה עם השינויים שביצע.

NLP עושה שימוש בטכניקה של הדמיית השינויים הללו תוך כדי טראנס, כפסיכודרמטיסטית אני משתמשת בזה בפעולה על הבמה והדמיון משחק כאן חלק גדול וחשוב מאוד.

דוגמה מהעבודה שלי:

בסצנה שבה הפרוטגוניסט פעלה כילדה וחוותה פחד בסצנה שבה היא דיברה עם דמות בוגרת, הצעתי לה להשתמש בשלט של טלוויזיה מ"ערכת הקסמים" שלי, באמצעותו היא הצליחה לשלוט בעוצמת הקול של הדמות הבוגרת וזה עזר לה להשיג ספונטניות בתפקידה, לעזוב את פחדיה ולהיות מסוגלת להפיק תגובה.

 

במקרה אחר הצעתי לפרוטגוניסט את "חרב הקסמים" שלי שבמקרה קניתי ב"חנות הקסמים" (אמרתי לו שאם זה יעבוד לו הוא יצטרך ללכת מאוחר יותר לחנות הקסמים ולקנות משלו ולשלם את מחיר.) בעזרתו הוא יכול היה לגעת בכתף ​​של הדמויות הבוגרות בסצנה ולהקטין אותן יותר ויותר עד שלא יאיימו עליו יותר.

 

ולבסוף, כשאני עושה חוזה עם גיבור, אולי אבחר לשלב טכניקה מ-NLP שנקראת "עיגון" במיוחד עם גיבורים שמצאתי שהם קינסתטיים. במקום לשאול אותם מה היית רוצה להשיג בדרמה שלך היום. אולי אשאל אותם: תראה לי איך זה ירגיש בגוף שלך אחרי שהשגת את התוצאה הרצויה?

וכשהם יראו לי אני אעגן את זה בגוף שלהם בכך שאבקש מהם לעגן את התחושה לחלק גרמי בגופם (כמו הברך או מפרק באצבע שלו), נעגן את זה פעם נוספת בסוף הדרמה אם צריך, כך שכאשר ירצו יוכלו בעתיד לגעת בחלק הזה בגופם ולהיזכר שהחוויה הזו כבר קיימת בגופם.