בלוג

שתפו

תמר פלג

כתיבה- כשהייתי קטנה אהבתי מאד ספרים והחלטתי שכשאהיה גדולה אהיה סופרת. עד היום אני שומרת את מחברת הסיפורים הראשונה שלי שפתחתי בכתה ב'… מאז זרמו מים רבים בנהר החיים הפתלתל שלי, וכיום, מלבד הכתיבה הקבועה ב"יומן הבקר" שלי,  אני כותבת בקביעות בנושאים הקשורים לפרשות השבוע ממבט פסיכו-רוחני, ובנושאים הקשורים למערכות יחסים ומעלה לפייסבוק, לבלוג, לאסופות סיפורים דיגיטליות ולאחרונה מקדמת כתיבת ספר,החלום קורם עור וגידים..

נשארים מעודכנים

שווה קריאה

כשאתם שומעים את הביטוי "האחר המנתץ The shattering other "מה הוא מעורר בכם? האסוציאציה הראשונה שמתעוררת אצלי היא של עימות אגרסיבי, אלים, מפחיד.

אבל זה לא בהכרח חייב להיות כך. זהו מונח שבא לתאר מפגש עם כל "אחר" עבורנו, שטומן בחובו אפשרות של שבירת מבנים קיימים בתוכנו ובניה של חדשים, ואם מסתכלים על זה מהפרספקטיבה הזאת- אז ל"אחרות" יש פוטנציאל של ריפוי.

כנראה לא במקרה אלוהים ברא לאדם בת זוג שהיא "עזר כנגדו": אפשר לפרש את "כנגדו"- ממולו, שאולי משקפת לו כבמראה חלקים של עצמו, או "כנגדו"- ממש מנוגדת לו, כזו שהחיכוך היום-יומי איתה מאלץ אותו לגדול , לצמוח , לאתגר את עצמו לחיים מלאים יותר שיכלילו את הניגודים. האחר המנתץ, זה מושג שנתבע ע"י פסיכואנליטיקן צרפתי בשם ברסני (בתודה לד"ר אבי ברמן שאת הרצאתו על הנושא שמעתי השבוע) והכוונה למישהו קרוב שההתנגשות אתו מטלטלת את מבנה האישיות שלנו, מערערת את מנגנוני ההגנה שלנו ומאפשרת לנו בתהליך של בניה מחדש להכליל בתוכנו חלקים חדשים ולהתעצם. זה יכול להיות מפגש אגרסיבי כמו המפגש של יעקב עם ה"איש" שנאבק בו כל הלילה במעבר היבוק, והותיר אותו עם פגיעה בגיד הנשה אבל עם זהות ברורה יותר של עצמו, של מי שהוא ומי שהוא אינו, ועם שם חדש. וזה יכול להיות גם מפגש שיש בו רכות, לב פתוח, וחמלה כמו המפגש של יהודה ויוסף בפרשת "וייגש".

מהן המילים שיהודה בוחר להשתמש בהן ש"מטפטפות" כמו מים על סלע ומצליחות להבקיע את המסכה של יוסף?  באיזה אופן הוא משמש בתפקיד "האחר המנתץ" עבור יוסף, האחר שמצליח לערער את מנגנוני ההגנה של יוסף ולסדוק את "חלון הראווה" שלו?

יהודה, הבן הרביעי של יעקב שאימו נתנה לו את שמו ברגע הארה בחייה, רגע שבו הייתה מסוגלת בו לספור את ה"יש" ולא את ה"אין" בחייה: "הפעם אודה את ה", מתוודה וגם מצליח להביא את יוסף להתוודות. הודיה גם מלשון וידוי, ויהודה ניגש להתוודות לפני השליט, יוסף:

וַיֹּאמֶר עַבְדְך אָבִי, אֵלֵינּו: אַתֶם יְדַעְתֶם, כִי שְנַיִם יָלְדָה-לִי אִשְתִ י .וַיֵצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִ י, וָאֹּמַר, אְַך טָרֹּף טֹּרָף; וְלֹּא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָה .ּולְקַחְתֶם גַם-אֶת-זֶה מֵעִם פָנַי, וְקָרָהּו אָסֹון– וְ הֹורַדְתֶם אֶת-שֵיבָתִי בְרָעָה, שְאֹּלָה .וְעַתָה, כְבֹּאִי אֶל-עַבְ דְָך אָבִ י, וְהַנַעַ ר, אֵינֶנּו אִתָנּו; וְנַפְשֹו, קְשּורָה בְנַפְשֹו וְהָיָה, כִרְאֹותֹו כִי-אֵין

הַנַעַ ר –וָמֵת; וְהֹורִידּו עֲבָדֶיָך אֶת-שֵיבַת עַבְדְָך אָבִינּו, בְיָגֹון—שְאֹּלָה

14 פעמים במהלך ה"נאום" שלו הוא חוזר אל המילה "אבי" בהטיות שונות, בעזרתה הוא מצליח לבנות "רפור" עם "השליט", אשר באופן עקבי מתעניין כל הזמן בשלום אביהם הזקן של אלו שהאשים בריגול, ומסיים במשפט ה קרשנדו : כִי-אֵיְך אֶעֱלֶה אֶל-אָבִ י, וְהַנַעַר אֵינֶנּו אִתִי: פֶן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶר יִמְצָא אֶת-אָבִ י.

באופן מדהים הווידוי של יהודה מחזיר ליוסף חלקים מהפאזל שחסרו לו כדי להשלים את סיפורו, ועונה על שאלותיו שלא נשאלו בקול ושנותרו ללא מענה : למה אבי שלח אותי לשכם לבדי להתעמת עם אחי השונאים הרחק מהגנתו? למה אבי לא בא לחפש אותי? מה המצב של בנימין במשפחה? האם הוא תפס עכשיו את מקום השעיר לעזאזל בתור הבן של האשה האהובה ? יהודה מוסר לו שאביו חושב שהוא מת )נטרף( ומדבריו יוסף גם מבין שבנימין הוא הבן האהוב על יעקב ושעובדה הזו אינה מעוררת שנאה בקרב האחים כפי שקרה אתו

. וַיֹֹּּ֛אמֶר עַבְדְָךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵֵ֑ינּו אַתֶם יְדַעְתֶֶּ֔ם כִָ֥י שְנַַיִם יָָֽלְדָה־לִָ֥י אִשְתִָֽ י: וַיֵצֵֵ֤א הָָֽאֶחָד֙ מֵָֽאִתִֶּ֔ י וָָֽאֹּמַַ֕ר אְַך טָרֶֹּּ֣ף טֹּרֵָ֑ף וְלָֹּ֥א רְאִיתיו עַד־הֵָֽנָה:ּולְקַחְתֶֶּ֧ם גַם־אֶת־זֶֹּ֛ה מֵעָ֥ם פָנִַ֖י וְקָרֶָּ֣הּו אָסֵֹ֑ון וְהָֹֽורַדְתֶֶּ֧ם אֶת־ שֵָֽיבָתִֹּ֛י בְרָעִָ֖ה שְאָֹּֽלָה.

היכולת של יהודה להכיר באמת הזאת כעובדה, ולומר אותה, להודות שאביו הודה באזניו שהייתה רק אישה אחת אהובה ושני בנים אהובים ושהוא יהודה לא חלק מזה, הוא בן השנואה, היכולת להודות באמת כזו כואבת מבלי שנלווים אליה רגשות נקם והתחשבנות, זו גדולת נפש.

ולווידוי הנוגע ללב הזה יש כוח עצום שחודר אט אט את המסכה של יוסף ובוקע אותה!

הדברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ואנו עדים שוב לסערת רגשות גדולה מאד של יוסף אחרי ששומע את הווידוי, ומקבל את חלקי הפאזל החסרים לסיפור שלו עצמו. וְלֹּא-יָכֹּל יֹוסֵף לְ הִ תְ אַ פֵ ק, לְכֹּל הַנִצָבִים עָלָיו, וַיִ קְ רָ א, הֹוצִיאּו כָל-אִיש מֵ עָלָי…  וַיִתֵן אֶת-קֹּלֹו, בִ בְ כִי… ג וַיֹּאמֶר יֹוסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יֹוסֵף, הַעֹוד אָבִי חָ י

משל לאדם שמתהלך עם "סיפור" שמספר לעצמו אודות חייו, ופתאום הוא שומע את הסיפור שלו מסופר על ידי אדם אחר, מוחזר אליו עם טוויסט קטן שנותן לו משמעות אחרת. ואז פתאום נופלים האסימונים. ומשהו מבפנים מתרחב, מקליק , משתנה, נהיה שלם יותר. אפשר לשחרר את הסיפור הישן. אפשר להחליף אותו בגרסה חדשה, מליאה ומעצימה יותר. בכולנו יש איזו תשוקה סמויה למפגש כזה למרות הטלטלה והפגיעה הצפויה. הם מאפשרים התפתחות, צמיחה וטרנספורמציה. מברכת אותנו שנזכה לפגוש את הגרסה הרכה של ה"אני המנתץ" שתביא אותנו להתפתחות וגדילה, שתאפשר לנו להשתחרר ממסכות שכובלות ומצמצמות אותנו, ולמצוא את פנינו האמיתיות שמתחת לכל הלבושים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *