בחיל ורעדה אני משתפת בסיפור אחד מתוך מהספר שלי הכולל 13 סיפורים, שבהם אני מעבירה את הזרקור מהדמות המקראית והסיפור שלה- אלי ואל הסיפור שהתעורר בי בעקבותיהם.

" וייקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה ואת שני בניה..ויבוא..אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם" (שמות י"ח 2-5)

צירוף המלים "אחר שילוחיה" יכול בנקל להיעלם בתוך הנרטיב המקראי. אך הוא אוצר בתוכו דרמה שלמה שמסתתרת מאחורי הסיפור. "שילוחה" של ציפורה אשת משה בחזרה לבית אביה, משמעו בשפה המקראית – גירושין.

על פי הטקסט המקראי, זמן רב עבר מאז שמשה קיבל עליו את השליחות להוציא את העם ממצריים ועד שהצטרפו אליו ציפורה אשתו ושני בניו. כמעט כבדרך אגב מצוינת העובדה שיתרו, אבי ציפורה, לוקח את בתו ושני נכדיו והם באים אל משה.

הביטוי "אחר שילוחיה" מקפל בתוכו סיפור נעלם. מדוע גורשה ציפורה ונשלחה בחזרה לבית אביה?

האם משה הרגיש שהוא "נשוי לתפקידו" כמנהיג העם, ושאינו מסוגל לשמש במקביל כבעל ואב (רמז לכך נמצא מאוחר יותר בתלונתה של מרים על משה באזני אהרון)?

האם ציפורה ובניה "הפריעו" לקריירה שלו?

ואיך הרגישו בניו לגבי הפרידה מאביהם?

**

צלצול הטלפון העיר אותי משרעפי הבקר. באי רצון הרמתי את השפופרת.

מן הצד השני של הקו נשמע קולו של מנהל הארכיון של תיאטרון "הבימה".

"תמר? זה רמי סמו. את לא תאמיני איזה אוצר מצאתי! סרטון של "יומני-כרמל' משנות החמישים, שמציג את אימך בהצגה 'ג'וני בלינדה'"!

לבי החסיר פעימה. התעוררתי בבת אחת.

"אני באה לארכיון לצפות בו"! הודעתי לרמי ואחרי דקות אחדות כבר הייתי בדרכי לרכבת.

שקשוק הגלגלים והנוף ש"רץ לאחור" בחלון מולי שמשו רקע למחשבות ולזיכרונות שעלו בי כתמונות בסרט.

הנה אמא ואבא יושבים בסלון, משוחחים באנגלית ופתאום, קוראים למיקי ולי "בנות, גשנה הנה! יש לנו הפתעה בשבילכן"!

הפתעה זה תמיד דבר טוב. אולי זו מתנה? אולי ספר חדש? הרי כבר למדתי לקרוא. אולי בובה, ואולי … אולי אמא תיקח חופש מהתיאטרון ותיסע אתנו לאסוף זכוכיות עתיקות בחולות קיסריה?

נרגשות הגענו, מיקי ואני, לסלון. ההורים חייכו ובמתק שפתיים הודיעו "הקיץ לא עוד תשבו משועממות בבית עם המטפלת, אלא תיסעו לקייטנה בזיכרון יעקב. ברכבת! חוויה אמיתית!"

הבשורה לא שימחה אותי כלל. לא זו בלבד שאמא לא תיקח חופש להיות אתנו, אלא שהיא תהיה בתיאטרון ואותנו, ישלחו מהבית. לא רציתי לנסוע לקייטנה. רציתי להישאר בבית, בגן העדן הקטן שלי. קרוב לאמא שממילא ראיתיה לעיתים רחוקות, בין החזרות להצגות בתיאטרון.  בכיליון עיניים הייתי מצפה להזדמנויות בהן היא הרשתה לנו לצפות בה מתאמנת על תפקיד בהצגה.

והנה מיקי ואני צופות מהופנטות באמא, שמתהלכת אנה ואנה בסלון, משננת את התפקיד, חוזרת שוב ושוב על השורות, עד שגם אנחנו זוכרות אותן בעל פה…

ערב אחד בעודנו צופות בהצגת הבכורה של "תרגיל בחמש אצבעות" בתיאטרון "האוהל", כשאמא בתפקיד הראשי, צעקנו לה שתינו מהאולם באמצע ההצגה "אמא! התבלבלת"!! ודקלמנו בקול את השורה שנשכחה, לקול צחוקם של הצופים.

והנה עוד תמונה –

"שששש… אמא ישנה, בנות. תהיו בשקט".

אמא שיחקה אתמול בלילה בהצגה וחזרה מאוחר. עכשיו הווילון הירוק הכהה הוסט במסדרון כדי שאף קרן אור לא תחדור אל חדר השינה של ההורים ותעיר אותה. כך היא תוכל להיות שוב רעננה לקראת ההצגה בערב. על בהונות רגלינו התהלכנו כדי לא להעיר את אמא, היפהפייה הנמה.

ושיחה עם אמא עולה בזיכרוני- "איפה הכרתם"? שאלתי אותה פעם, לאחר שמצאתי תמונה שלה ושל אבא מתקופת היכרותם.

"הכרנו בצבא. אני הייתי חיילת כשהוא הגיע מארצות הברית להילחם למען המדינה. היו לו עיניים גדולות וחומות, כמו שתי ערוגות אדמה דשנה והן הביטו בי בהערצה גלויה", כך סיפרה והוסיפה שאות הדרגה הגבוהה על כתפות-מדיו והמבטא האמריקאי שהתאמץ כל כך להסוות, עשו אותו למושך עוד יותר בעיניה.

"די מהר הפכנו לזוג. הוא, הגבר הנמוך והקרח עם העיניים הטובות ואני, האישה האדמונית עם העיניים הירוקות והמבט העז", נזכרה אמא בחיוך.

"הייתי רגילה למבטי הערצה של גברים" היא המשיכה, "אבל הפעם זה היה שונה. לראשונה בחיי הרגשתי עטופה באהבה, בטוחה ומוגנת".

"אז איך יכולת לעזוב אותו אחר כך ולנסוע לאמריקה"? שאלתי.

"המשחק היה כל עולמי. הלב שלי היה שייך בראש ובראשונה לתיאטרון, לדרמה, למחיאות הכפיים… זאת הייתה אהבתי הראשונה, הבמה".

"ואיך אבא קיבל את זה"?

"אבא שלך קיבל ואהב אותי כמו שאני. היינו יחד כשנה וחצי. ואז, ערב אחד בתום הצגת הפרמיירה, בעודי מסירה את האיפור, הופיע בפתח חדר ההלבשה שלי אדם שלא הכרתי. הוא הציג את עצמו כ'צייד שחקנים' מארצות הברית. הוא החמיא לי על המשחק המשובח שלי ובו במקום הציע לי מלגת לימודים יוקרתית בבית ספר למשחק ידוע בארצות הברית".  עיניה של אמא נצצו כשאמרה זאת, ויכולתי להבחין בהתרגשות בקולה.

"זה היה אחד מרגעי השיא של חיי" נזכרה, "לקבל הכרה ולהרגיש מוערכת מבחינה מקצועית. כמו פרפר נלכדתי ברשת".

והיא המשיכה "כשסיפרתי על כך להורים שלי, הם לא תמכו בי".

אמא סיפרה שסבתא מילי עבדה מאד קשה לפרנסת המשפחה, וסבא דויד היה חולה ומרותק למיטתו. החיים בביתה לא היו קלים. ציפו ממנה ללמוד מקצוע, שממנו תוכל להתפרנס. משחק בתיאטרון לא נחשב מקצוע רציני בעיני הוריה, אבל עבורה הוא היה מפלט מהחיים העגמומיים, המקום בו חלומות מתגשמים ולו לשעה קלה.

"שום דבר לא עמד בדרכי להגשים את החלום הזה. גם לא הקשר עם נאט, אבא שלך. החלטתי למכור את הפסנתר שלי, שנקנה בעמל רב, כדי לממן את כרטיס הטיסה לאמריקה. זאת הייתה הזדמנות של פעם בחיים".

"ו… "? דחקתי בה להמשיך.

"והגעתי לאמריקה, התחלתי ללמוד בבית הספר למשחק ואחרי חצי שנה אבא שלך הגיע בעקבותיי, עם הצעת נישואין".

"וכך יצא שנולדנו באמריקה"?

"כן," אמרה אמא, מסתירה אנחה.

"כשהגעתי בפעם הראשונה עם סבתא ברטה, אימו של נאט, לרופא, הוא אמר "את בוודאי תשמחי לשמוע ש…את בהריון!"

"אילו רק היו יודעים …" חייכה אמא במרירות, "הרופא קבע אתי פגישה לחודש מאוחר יותר, למעקב, וכשבדק אותי הבחנתי בחוט של דאגה על פניו. הוא ביקש שוב ושוב להקשיב לבטני הגדולה שתפחה מיום ליום, למרות שהייתי בראשית ההיריון. הקשיב ובישר לי, 'יש לך תאומים'"!

"המשפחה הרגישה מבורכת, נאט שמח ואמר שיעזור בכול, גם סבתא ברטה וסבא בני התגייסו לעזור. 'אין לך מה לדאוג' הם הרגיעו אותי. אבל אני לא יכולתי לשמוח. את מקום השמחה תפסה דאגה מכרסמת".

ניסיתי להיכנס לנעליה, להרגיש את מה שהרגישה ולדמיין מה אולי אמרה רק לעצמה, בלי קול:

"מה יהיה על המלגה שלי? האם אצליח לסיים את שנת הלימודים? איך אוכל לחזור לבמה עם תאומות בבית? למה? למה? זה לא לפי התוכניות שלי! הכול משתבש!"

אמא סיפרה שהיא התמידה ככל שיכלה בלימודים בבית הספר למשחק, ותיארה את השוטר שהיה עוצר את התנועה כדי שהיא והבטן הגדולה שלה יחצו את הכביש בבטחה.

יכולתי לתאר לעצמי איך הרגישה כשגזרתה היפה נעלמה, כשעיגולים שחורים הופיעו מתחת לעיניה עקב חוסר שינה וכשהבטן הגדולה הזאת הפריעה להתגשמות חלומותיה.

"ואז" המשיכה אמא, "כשהייתן בנות חצי שנה, החלטתי לנצל את כרטיס הטיסה חזרה שעדיין היה בתוקף ולחזור ארצה. כל כך התגעגעתי ל'הבימה". ארצות הברית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הגבילה אותי. הייתי סגורה כל היום בבית ולא יכולתי לסיים את שנת הלימודים בבית הספר למשחק. בארץ הייתה לי תקווה שאוכל להשאיר אתכן כמה שעות עם סבתא מילי וללכת לתיאטרון, אולי אפילו לקבל תפקיד. המשחק היה החמצן שלי, האש שהזינה אותי. זה לא שלא אהבתי אתכן. אבל לא יכולתי להצטיין בשני התפקידים…"

"התחנה הבאה – סבידור מרכז", קולו של כרוז הרכבת שלף אותי באחת מרצף הזיכרונות.

ישבתי בארכיון של תיאטרון "הבימה" וצפיתי שוב ושוב, ללא הפסקה, בסצנה המצולמת מתוך ההצגה "ג'וני בלינדה".

לא יכולתי להתיק את עיני מהמסך. ולא רק משום שזו הייתה אמא שלי, במלוא זוהרה ויופייה בגיל 32, אלא בזכות איכות המשחק שלה.

זה היה התפקיד שהביא לה תהילה. היא גילמה נערה חירשת אילמת והצליחה להעביר רגש עמוק, אפילו דרך מסך המחשב, רק באמצעות שפת הגוף שלה והבעות פניה. עיני הוצפו בדמעות של התפעלות מכושר הביטוי העז שלה והתעוררו בי כמיהה וגעגוע – לראות אותה על הבמה בתפקיד הזה.

אבל אז –

נזכרתי בילדה ההיא, שכעסה על אמא על שבגללה היא נשלחת לקייטנה רחוק מהבית, וכתבה משם מכתב בכתב יד גדול וילדותי  –

"שלום לכם אבא ואמא מה שלומכם? מה שלום הבובות? אמא, האם את זוכרת שאת עשית מיץ מעגבניות ומלפפונים? כשיהיה לך זמן תעשי בבקשה את המיץ הזה עוד פעם ותאכילי את הבובות, ואם לא יהיה לך זמן תגידי לאבא והוא יעשה את זה.  אמא ואבא, כל יום מחלקים פרס לילדות שישנות בצהריים. אתמול קיבלתי פרס פנקס קטן והיום קיבלתי פרס סיכת ראש. אמא, למה את לא כותבת לנו? בטח את עסוקה בגלל ההצגה. בבקשה תשימי גומי חדש בקשת הלבנה שלי ותביאו לי בשבת. נשיקות חמות, תמי".

אני מנסה לתאר לעצמי איך אמא הרגישה כשקראה את המכתב. ליבה ודאי נחמץ. הרי שמרה אותו שנים רבות – מצאתי אותו באחת ממגירותיה לאחר מותה.

היום, את מקום הכעס עליה ותחושת הפגיעה ממלאת החמלה. אני מבינה עד כמה עמוק היה מקומו של המשחק בליבה. הוא היה הייעוד שלה. בבגרותי, בצד ההזדהות שלי עם הילדה הקטנה והפגועה שבתוכי, אני יכולה להבין גם מה אמא חוותה ולחוש חמלה לנוכח הקונפליקט העמוק והמתמשך בין אהבתה אלינו לבין אהבתה לתיאטרון.