זה אפשרי להביא ריפוי למערכות יחסים, גם לכאלה שאולי כבר הרמתם ידיים לגביהם, ואפילו עם אנשים שכבר לא בחייכם כיום, דרך עבודה פסיכודרמטית עם דמויות מסיפורי המקור. 

ותתפלאו כמה שזה אפקטיבי.

 למה זה חשוב?  כי לכל מערכת יחסים שלנו יש השפעה על מערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם כל האחרים שסביבנו.  מערכת יחסים אחת שמזייפת, עלולה להשפיע על מערכות יחסים אחרות בחיינו ולחבל בהם מבלי שנהיה מודעים לכך.

כמה עגמת נפש היתה נמנעת לו יכולנו להבטיח שכל מערכות היחסים בחיינו יתנהלו ממקום של אהבה, הבנה ורצון להייטיב. הנחת היסוד שלי היא שאנחנו עושים את הטוב ביותר שאנו מסוגלים לעשות ברגע נתון כדי שיהיה כך אבל זה לא תמיד מספיק. 

לא פעם הלא מודע שלנו משטה בנו ומנהל את הענינים מאחורי הקלעים גם כשאנו בטוחים שבחרנו בחירה מודעת. ופעמים רבות אנו מסתירים מעצמנו דברים שעלולים להכאיב לנו או לעורר אי-נחת, והרצון שלנו לראות את עצמנו באור חיובי מונע מאיתנו את האפשרות לנהל שיח עם האחר שעלול לאיים על כך.

כדי שנצליח לקיים מערכות יחסים מייטיבות עם אחרים אנו חייבים קודם כל לנהל מערכת יחסים מייטיבה עם עצמנו, להכיר במגבלותינו ובחולשותינו, לעלות לקומה הבאה במודעות שלנו, ולזכור שאחריה יש תמיד עוד קומה. הגירסה הטובה ביותר של עצמנו תופסת רק לכאן ועכשיו, ומחר יש יום חדש ואפשרויות חדשות(:

אני זוכרת את עצמי לפני 40 שנה, כבר אמא צעירה בעצמי, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטה , ואת הכעס שחשתי כלפי אמא שלי שעמד ביננו. זה לא משנה כרגע "מי צדקה", אבל דבר אחד היה לי ברור, שעצמת הכעס שחשתי היתה חסרת פרופורציה. וזה הפחיד אותי כי הרגשתי שזה משהו שמעבר לשליטתי. כסטודנטית לייעוץ החלטתי לקחת את עצמי לטיפול לעבד את העניין. 

לאחר שנה של טיפול עדיין לא חשתי בשינוי משמעותי בהרגשה שלי. הצלחתי לנתח דברים ולהבין אותם בראש (על מה הכעס שלי "ישב") וזה עדיין לא שיחרר אותי מהכעס. מערכת היחסים עם אמא נשארה מאתגרת, אבל מערכת היחסים שלי עם עצמי השתפרה ורכשתי יכולת להציב גבולות (לאמא שלי) בלי לאבד את עצמי לכעס.

ה"קסם" קרה בשיעור לפסיכודרמה, כשהעזתי להעלות לבמה סיטואציה מהילדות שלי, והצלחתי, בתמיכתה של המנחה והמשתתפים האחרים, להביע במשחק  מול "הורי"  את המילים שלא העזתי לבטא כשהייתי צעירה. 

אחרי הסשן הזה יצאתי נפעמת מהעוצמה של הכלי (פסיכודרמה) לקצר משמעותית את תהליך הריפוי, להרחיב תוך זמן קצר (שעה) את המודעות ,להביא לפורקן רגשי ולהעניק אימון לתפקיד בחיי שמעולם לא התנסיתי בו (לדבר את מה שאני מרגישה באותו רגע מבלי "לקבור" אותו בבטן)  וזה היה קצה הקרחון אבל  תחילתו של מסע ריפוי נהדר ששיחרר בבת אחת כמויות עצומות של אנרגיה כלואה (ולכן היתה מתפרצת באופן לא רצוני שחיבל ביחסים במעגל סגור ללא מוצא) 

כבר אז החלטתי זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה-  ולימים מימשתי את החלום ללמוד פסיכודרמה.

יש הרבה אנשים שלא חושבים שללכת טיפול זה בשבילם, וודאי לא להשתתף בקבוצת פסיכודרמה.

ורק כשהם מגיעים  לנקודת צבירה שאי אפשר לשאת אותה  יותר הם יחפשו פתרון.

אבל למה צריך בכלל להגיע לנקודת צבירה כזו ולסחוב סבל כל כך הרבה זמן אם אפשר לעשות פעולת מניעה? ואיך עושים זאת? על כך ארחיב בפוסט הבא.

לפוסט בעמוד הפייסבוק שלי לחצו כאן